יש אנשים שחיו דברים שאנחנו לא נוכל לדמיין לעולם — ועכשיו הם יושבים לבד בדירה קטנה, לא יודעים אם מחר יהיה להם מי שיקנה להם לחם. זו לא מטפורה. זה מה שקורה היום, בישראל, ל-אלפי ניצולי שואה וקשישים מבודדים. הבעיה האמיתית היא לא חוסר הרצון לעזור — אנשים רוצים. הבעיה

רוב האנשים שתורמים לפני ראש השנה עושים זאת מתוך הרגל — העברה מהירה, קבלה לצרכי מס, ותחושת טוב לרגע. מה שהם לא יודעים: ספטמבר הוא לא רק חג — הוא הנקודה שבה ארגוני הסיוע לניצולי שואה ולקשישים בודדים מגבשים את תקציב החורף. מי שלא מגיע בספטמבר — פשוט לא נכנס

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עוזרים — ובאמת חלקם עוזרים. אבל חלק גדול מהכסף שנתרם מדי שנה לא מגיע לאדם שיושב לבד בדירה קטנה בבאר שבע ולא יודע איך לשלם על תרופות. הוא נבלע בהוצאות תפעול, בשכר בכירים, ובקמפיינים שמגייסים עוד כסף לגיוס כסף. זה לא רק מצער

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שעשו את חלקם — ולא בודקים לאן בדיוק הכסף הגיע. זו הטעות הנפוצה ביותר שאני רואה: תרומה טובה שמגיעה לארגון עם הוצאות ניהול גבוהות, ורק חלק קטן ממנה נוגע בניצול עצמו. המציאות קשה: כ-130,000 ניצולי שואה חיים בישראל נכון לשנת 2025, ויותר מ-40,000 מהם

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עוזרים לממן אוכל או תרופות. זה נכון — אבל זו רק שכבה אחת. מה שקורה בפועל, כשתרומה מגיעה ליעדה, הוא שינוי עמוק הרבה יותר: אדם שחי עשרות שנים עם זיכרון של אובדן מוחלט מרגיש, אולי בפעם הראשונה מזה זמן רב, שמישהו רואה אותו.

רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם עוזרים. מעטים יודעים שהם מצילים חיים — לא בהגזמה. בדידות כרונית אצל קשישים מעלה את הסיכון לתמותה מוקדמת בשיעור דומה לעישון 15 סיגריות ביום — כך לפי מחקרים שפורסמו ב-Journal of Epidemiology & Community Health. זה לא נתון שמדברים עליו בקמפיינים של תרומות, אבל

רוב האנשים שמחליטים לתרום לניצולי שואה עושים את זה פעם אחת, בסביבות יום השואה, ואז שוכחים. זה מובן — החיים עמוסים. אבל מה שרוב התורמים לא יודעים הוא שהצרכים של הקשישים הנזקקים ביותר מגיעים לשיא דווקא בחודשי הסתיו: חשבונות חימום, תרופות שלא מכוסות בסל הבריאות, ובדידות שמתעצמת עם קצור היום.

רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם עושים מחווה יפה. הם לא יודעים שהם למעשה מחזיקים מישהו בחיים — פשוטו כמשמעו. ניצול שואה בן 89 שגר לבד בדירה בדרום תל אביב, בלי משפחה, בלי כסף לתרופות, ובלי ביקור אחד בשבוע — לא צריך "תמיכה רגשית". הוא צריך ארוחה חמה, מישהו שיבוא,

רוב האנשים שתורמים לקשישים ולניצולי שואה עושים זאת פעם אחת בשנה — בדרך כלל בסביבות יום השואה — ואז שוכחים. הארגונים יודעים את זה. הם בונים על כך תקציב שלם. הבעיה? תרומה חד-פעמית שנתית לא מספיקה לכסות אפילו חודש אחד של טיפול רציף בקשיש מבודד שחי לבד בדירה קטנה בדרום

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עוזרים לאוכלוסייה שמסתדרת בסדר גמור — הרי יש ביטוח לאומי, יש גמלאות, יש מדינה. האמת שמגלים רק מי שעובד בשטח היא אחרת לגמרי: ניצול שואה ממוצע בישראל מקבל גמלה של כ-2,800 שקל בחודש מהביטוח הלאומי. שכר דירה בעיר גדולה עולה פי שניים מזה.

רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם עוזרים. הם לא מבינים שהם גם מקבלים — ולפעמים יותר ממה שנתנו. זה לא ביטוי ריק. זו עובדה שאנשים שהתנדבו בארגוני סיוע מדווחים עליה שוב ושוב: המפגש עם ניצול שואה שמספר את סיפורו, או עם קשיש שגר לבד ומחכה לשיחת טלפון — משנה משהו

רוב האנשים שמחליטים לתרום לקשישים עושים את זה מהלב — ובצדק. אבל ההחלטה איך לתרום, לאיזה ארגון ומתי, כמעט תמיד מתקבלת בלי מידע אמיתי. מה שקורה בפועל: הכסף מגיע לארגון, חלק ממנו הולך להוצאות ניהול, ולעיתים רק שבריר מגיע לאדם שבשבילו תרמת. זה לא אומר שהארגון רמאי — זה אומר

רוב האנשים שתורמים לקשישים עושים זאת בדצמבר, ממש לפני סגירת שנת המס. זו טעות. יולי הוא החודש שבו הארגונים הגדולים ביותר נכנסים לגירעון תפעולי — הקיץ מייקר את עלויות הטיפול, מתנדבים רבים יוצאים לחופשה, ותרומות מגיעות בטפטוף. בדיוק בגלל זה, כל שקל שנכנס ביולי שווה יותר מבחינה מעשית מאשר שקל

רוב האנשים שתורמים לקשישים עושים זאת פעם אחת, סביב יום השואה או חנוכה, ומרגישים שעשו את חלקם. זו טעות. לא בגלל שהכוונה רעה — אלא כי תרומה חד-פעמית, ללא בדיקה של הארגון ובלי הבנה של הצורך האמיתי, לרוב מגיעה לכיסוי הוצאות תפעוליות ולא לאדם שיושב לבד בדירה קטנה ומחכה שמישהו

רוב האנשים שמחליטים לתרום לניצולי שואה עושים זאת פעם אחת, בסביבות יום הזיכרון, ואז ממשיכים הלאה. זה לא ביקורת — זו מציאות. הבעיה היא שניצול שואה שחי לבד בדירה קטנה בחיפה לא סובל רק בחודש ניסן. הוא סובל גם בינואר, כשחשבון החשמל מגיע ואין כסף לשלם אותו. מה שרוב האנשים

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה עושים זאת פעם בשנה — סביב יום הזיכרון. זה מובן. אבל הניצולים לא חיים בחיים עונתיים. הם צריכים אוכל ב-15 בינואר, חימום בפברואר, ביקור אנושי ביום שלישי אחר הצהריים. הפער בין הרצון לעזור לבין הדרך שבה רוב האנשים תורמים הוא אחד הדברים שהכי מפריעים לי

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עשו את חלקם. הם שלחו כסף, קיבלו אישור לצרכי מס, והמשיכו הלאה. מה שהם לא יודעים — ולא אחד מהם שאל — הוא שחלק מהארגונים מוציאים יותר על שיווק ועל שכר מנהלים מאשר על הניצולים עצמם. זה לא מידע שמפרסמים בקמפיין הגיוס. צריך

רוב האנשים שרוצים לתרום לקשישים או לניצולי שואה עושים את אותה טעות: הם מחפשים ארגון שנשמע מוכר, מעבירים סכום חד-פעמי — ומניחים שעשו את המוטל עליהם. האמת היא שחלק מהתרומות לא מגיעות לאנשים שזקוקים להן, חלק מהארגונים מוציאים יותר על שיווק מאשר על סיוע ישיר, וחלק מהניצולים שנפטרו בשנים האחרונות

רוב האנשים שמחליטים לתרום לקשישים עושים את זה בדצמבר, ממש לפני סוף שנת המס. זו טעות. יוני הוא בדיוק הזמן שבו הצורך בשטח הוא הגדול ביותר — וכמות התורמים הנמוכה ביותר. גל החום של הקיץ הישראלי פוגע קשה בקשישים שגרים לבד, ללא מזגן תקין, ולעיתים ללא אף אדם שמגיע לבדוק

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עוזרים לשמר זיכרון. זו טעות. הם בעצם מונעים מוות מוקדם. ניצולי שואה רבים בישראל מתים לא מגיל — אלא מקור, מרעב, ומבדידות שאין לה תחתית. רופאים שמבקרים אותם בבית מספרים על אנשים שלא אכלו ארוחה חמה שלמה במשך ימים. לא בגלל שאין להם

רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם "עוזרים קצת". הם לא יודעים שהם לפעמים מצילים חיים — ממש. לא מטאפורית. קשיש שחי לבד, בלי משפחה קרובה, בלי הכנסה מספקת, בלי מישהו שמגיע לבדוק אם הוא בסדר — הוא לא "עצוב". הוא בסכנה. בדידות כרונית מזרזת ירידה קוגניטיבית מהר יותר ממחלות רבות.

רוב האנשים שתורמים לקשישים עושים את זה בדצמבר, בסמוך לסוף שנת המס. זה מובן — אבל זו בדיוק הבעיה. הארגונים מוצפים בתרומות בחורף ומתמודדים עם מחסור חמור בקיץ, כשהחום הכבד הוא סכנה ממשית לקשישים מבודדים. יוני 2026 הוא לא סתם חודש — הוא הנקודה שבה הפער בין הצורך לבין המשאבים

רוב האנשים שרוצים לתרום לניצולי שואה עושים את אותה טעות: הם מחפשים "ארגון טוב" בגוגל, מעבירים כסף — ומניחים שהם סיימו. הבעיה היא שחלק גדול מהניצולים שנמצאים במצב הקשה ביותר לא מגיעים לארגונים בכלל. הם לא ממלאים טפסים, לא מגיעים לאירועים, ולא מבקשים עזרה. הם פשוט יושבים לבד בבית, עם

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שעשו את הדבר הנכון — ואז מגלים שנה לאחר מכן שהכסף שלהם מימן בעיקר משרדים, שכר מנהלים ופרסומות. לא ארוחות חמות. לא ביקורי בית. לא תרופות. זה לא אומר שהתרומה הייתה חסרת ערך — אבל זה אומר שהיא לא הגיעה לאיפה שחשבת. הבעיה האמיתית