רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם עושים מחווה יפה. הם לא יודעים שהם למעשה מחזיקים מישהו בחיים — פשוטו כמשמעו. ניצול שואה בן 89 שגר לבד בדירה בדרום תל אביב, בלי משפחה, בלי כסף לתרופות, ובלי ביקור אחד בשבוע — לא צריך "תמיכה רגשית". הוא צריך ארוחה חמה, מישהו שיבוא,

רוב האנשים שתורמים לקשישים ולניצולי שואה עושים זאת פעם אחת בשנה — בדרך כלל בסביבות יום השואה — ואז שוכחים. הארגונים יודעים את זה. הם בונים על כך תקציב שלם. הבעיה? תרומה חד-פעמית שנתית לא מספיקה לכסות אפילו חודש אחד של טיפול רציף בקשיש מבודד שחי לבד בדירה קטנה בדרום

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עוזרים לאוכלוסייה שמסתדרת בסדר גמור — הרי יש ביטוח לאומי, יש גמלאות, יש מדינה. האמת שמגלים רק מי שעובד בשטח היא אחרת לגמרי: ניצול שואה ממוצע בישראל מקבל גמלה של כ-2,800 שקל בחודש מהביטוח הלאומי. שכר דירה בעיר גדולה עולה פי שניים מזה.

רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם עוזרים. הם לא מבינים שהם גם מקבלים — ולפעמים יותר ממה שנתנו. זה לא ביטוי ריק. זו עובדה שאנשים שהתנדבו בארגוני סיוע מדווחים עליה שוב ושוב: המפגש עם ניצול שואה שמספר את סיפורו, או עם קשיש שגר לבד ומחכה לשיחת טלפון — משנה משהו

רוב האנשים שמחליטים לתרום לקשישים עושים את זה מהלב — ובצדק. אבל ההחלטה איך לתרום, לאיזה ארגון ומתי, כמעט תמיד מתקבלת בלי מידע אמיתי. מה שקורה בפועל: הכסף מגיע לארגון, חלק ממנו הולך להוצאות ניהול, ולעיתים רק שבריר מגיע לאדם שבשבילו תרמת. זה לא אומר שהארגון רמאי — זה אומר

רוב האנשים שתורמים לקשישים עושים זאת בדצמבר, ממש לפני סגירת שנת המס. זו טעות. יולי הוא החודש שבו הארגונים הגדולים ביותר נכנסים לגירעון תפעולי — הקיץ מייקר את עלויות הטיפול, מתנדבים רבים יוצאים לחופשה, ותרומות מגיעות בטפטוף. בדיוק בגלל זה, כל שקל שנכנס ביולי שווה יותר מבחינה מעשית מאשר שקל

רוב האנשים שתורמים לקשישים עושים זאת פעם אחת, סביב יום השואה או חנוכה, ומרגישים שעשו את חלקם. זו טעות. לא בגלל שהכוונה רעה — אלא כי תרומה חד-פעמית, ללא בדיקה של הארגון ובלי הבנה של הצורך האמיתי, לרוב מגיעה לכיסוי הוצאות תפעוליות ולא לאדם שיושב לבד בדירה קטנה ומחכה שמישהו

רוב האנשים שמחליטים לתרום לניצולי שואה עושים זאת פעם אחת, בסביבות יום הזיכרון, ואז ממשיכים הלאה. זה לא ביקורת — זו מציאות. הבעיה היא שניצול שואה שחי לבד בדירה קטנה בחיפה לא סובל רק בחודש ניסן. הוא סובל גם בינואר, כשחשבון החשמל מגיע ואין כסף לשלם אותו. מה שרוב האנשים

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה עושים זאת פעם בשנה — סביב יום הזיכרון. זה מובן. אבל הניצולים לא חיים בחיים עונתיים. הם צריכים אוכל ב-15 בינואר, חימום בפברואר, ביקור אנושי ביום שלישי אחר הצהריים. הפער בין הרצון לעזור לבין הדרך שבה רוב האנשים תורמים הוא אחד הדברים שהכי מפריעים לי

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עשו את חלקם. הם שלחו כסף, קיבלו אישור לצרכי מס, והמשיכו הלאה. מה שהם לא יודעים — ולא אחד מהם שאל — הוא שחלק מהארגונים מוציאים יותר על שיווק ועל שכר מנהלים מאשר על הניצולים עצמם. זה לא מידע שמפרסמים בקמפיין הגיוס. צריך

רוב האנשים שרוצים לתרום לקשישים או לניצולי שואה עושים את אותה טעות: הם מחפשים ארגון שנשמע מוכר, מעבירים סכום חד-פעמי — ומניחים שעשו את המוטל עליהם. האמת היא שחלק מהתרומות לא מגיעות לאנשים שזקוקים להן, חלק מהארגונים מוציאים יותר על שיווק מאשר על סיוע ישיר, וחלק מהניצולים שנפטרו בשנים האחרונות

רוב האנשים שמחליטים לתרום לקשישים עושים את זה בדצמבר, ממש לפני סוף שנת המס. זו טעות. יוני הוא בדיוק הזמן שבו הצורך בשטח הוא הגדול ביותר — וכמות התורמים הנמוכה ביותר. גל החום של הקיץ הישראלי פוגע קשה בקשישים שגרים לבד, ללא מזגן תקין, ולעיתים ללא אף אדם שמגיע לבדוק

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שהם עוזרים לשמר זיכרון. זו טעות. הם בעצם מונעים מוות מוקדם. ניצולי שואה רבים בישראל מתים לא מגיל — אלא מקור, מרעב, ומבדידות שאין לה תחתית. רופאים שמבקרים אותם בבית מספרים על אנשים שלא אכלו ארוחה חמה שלמה במשך ימים. לא בגלל שאין להם

רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם "עוזרים קצת". הם לא יודעים שהם לפעמים מצילים חיים — ממש. לא מטאפורית. קשיש שחי לבד, בלי משפחה קרובה, בלי הכנסה מספקת, בלי מישהו שמגיע לבדוק אם הוא בסדר — הוא לא "עצוב". הוא בסכנה. בדידות כרונית מזרזת ירידה קוגניטיבית מהר יותר ממחלות רבות.

רוב האנשים שתורמים לקשישים עושים את זה בדצמבר, בסמוך לסוף שנת המס. זה מובן — אבל זו בדיוק הבעיה. הארגונים מוצפים בתרומות בחורף ומתמודדים עם מחסור חמור בקיץ, כשהחום הכבד הוא סכנה ממשית לקשישים מבודדים. יוני 2026 הוא לא סתם חודש — הוא הנקודה שבה הפער בין הצורך לבין המשאבים

רוב האנשים שרוצים לתרום לניצולי שואה עושים את אותה טעות: הם מחפשים "ארגון טוב" בגוגל, מעבירים כסף — ומניחים שהם סיימו. הבעיה היא שחלק גדול מהניצולים שנמצאים במצב הקשה ביותר לא מגיעים לארגונים בכלל. הם לא ממלאים טפסים, לא מגיעים לאירועים, ולא מבקשים עזרה. הם פשוט יושבים לבד בבית, עם

רוב האנשים שתורמים לניצולי שואה חושבים שעשו את הדבר הנכון — ואז מגלים שנה לאחר מכן שהכסף שלהם מימן בעיקר משרדים, שכר מנהלים ופרסומות. לא ארוחות חמות. לא ביקורי בית. לא תרופות. זה לא אומר שהתרומה הייתה חסרת ערך — אבל זה אומר שהיא לא הגיעה לאיפה שחשבת. הבעיה האמיתית

רוב האנשים שתורמים לקשישים עושים זאת בחגים. ראש השנה, פסח, חנוכה — הארגונים מוצפים בפניות, והשאר של השנה? שקט. זו בדיוק הבעיה. הקשישים לא רעבים רק בחגים. הם בודדים, חסרי משאבים ולעיתים חולים — 365 ימים בשנה. ניצולי שואה בישראל, שגילם הממוצע עולה על 85, מתמודדים עם מחסור כלכלי ממשי

רוב האנשים שרוצים לתרום לניצולי שואה מחכים. מחכים לזמן הנכון, לסכום "משמעותי", לאחרי החגים. מה שהם לא יודעים: ניצול שואה ממוצע בישראל כיום הוא בן 85 ומעלה. כל שנה שעוברת מצמצמת את הדור הזה בצורה שאי אפשר להחזיר. הבעיה האמיתית אינה חוסר רצון לתרום — היא חוסר מידע. אנשים לא

יש אנשים שחיו את הדבר הכי נורא שאפשר לדמיין — ושרדו. הם בנו כאן מדינה, גידלו ילדים ונכדים, ועכשיו הם יושבים לבד בדירה קטנה ומחכים שמישהו ידפוק בדלת. לא מחכים לנס — מחכים לאדם. הטעות הנפוצה ביותר שאני רואה היא שאנשים חושבים שהמדינה מטפלת בזה. שהביטוח הלאומי, יד ושם, ה-Claims

רוב האנשים שתורמים לקשישים חושבים שהם עוזרים. מעטים יודעים שהם לפעמים מצילים חיים ממש — לא מטאפורית. ניצול שואה בן 91 שגר לבד בדירה קרה בחורף, עם קצבת ביטוח לאומי שלא מכסה את חשבון החשמל, לא מתקשר לבקש עזרה. הוא פשוט מתקפל פנימה, מפסיק לאכול כמו שצריך, ומתדרדר בשקט. הבעיה

אתה חושב שתרומה היא פעולה פשוטה: העברת כסף, קבלת קבלה, סיום. לא. בעצם, זו תחילה של סדרה של החלטות שאף אחד לא מסביר לך כראוי. הרוב של התורמים מגלים את האמת הקשה רק אחרי שהשקיעו אלפים: הכסף שלהם הגיע לכיוונים שלא צפו, או לא היה להם מושג איפה בדיוק הוא